משנה: יוֹצְאָה אִשָּׁה בְחוּטֵי שֵׂיעָר בֵּין מִשֶּׁלָּהּ בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶירְתָּהּ בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה וּבַטּוֹטֶפֶת וּבַסַּנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין וּבַכָּבוּל וּבְפֵיאָה נָכְרִית בֶּחָצֵר וּבְמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִידָּתָהּ. בַּפִלְפֵּל וּבְגַרְגִּר מֶלַח וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתֵּן בַּתְּחִילָה בַּשַּׁבָּת. וְאִם נָפַל לֹא תַחֲזִיר. שֵׁן תּוֹתֶבֶת וְשֵׁן שֶׁל זָהָב רִבִּי מַתִּיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
Pnei Moshe (non traduit)
וחכמים אוסרין. דילמא חזו לה ומחייכי עלה ושלפא ואתיא לאתויי והלכה כחכמים:
רבי מתיר. דלא חייש דילמא שלפא ומחויא לפי שגנאי היא לה:
שן תותבת. שנותנת במקום השן שנפל ויש שעושין אותו של זהב ומושיבין במקום השן:
בפלפל ובגרגיר מלח ובכל דבר וכו'. שניתנת אותן בחול מפני ריח הפה:
ובמוך שהתקינה לנדתה. ומשימה באותה מקום לבלוע הדם שלא יטנפו בגדיה וזה מותר אע''פ שאין המוך קשור ואפי' עשתה לו בית יד שאם יפול המוך הזה אינה מביאה אותו מפני מאיסותו:
ובמוך שבאזנה. לבלוע ליחת האוזן ושבסנדלה שלא יזיק לכף רגלה ודוקא בשהן קשורין באזנה או בסנדלה דאי לאו הכי חיישינן שמא יפלו ותביאן בידה:
ובפיאה נכרית. זה פיאה של שער אחר שמשימין לה על הראש להנוטל שערו מראשו או למי שאין לו שער הרבה ומותר לצאת באלו השנים בחצר שאינה מעורבת והתירו חכמים באלו השנים כדי שלא תתגנה על בעלה וכדפרישית בריש פרקין:
בכבול. שהיא כיפה של צמר שתחת הטוטפת:
בזמן שהן תפורין. בשבכה:
מתני' יוצאה אשה בחוטי שער. הקשורים לה על ראשה בין חוטי השער משלה וכו' משום שהמים באין בהן וליכא למיחש דילמא איתרמי לה טבילה של מצוה ותתיר אותן ותביא אותן בידה. לפי שאלו אינן חוצצין ואינה צריכה להתירן:
כָּתוּב בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא יָסִ֣יר יי אֵ֣ת תִּפְאֶ֧רֶת הָֽעֲכָסִ֛ים. 37a קוֹרְדִיקַייָא. כְּמַה דְתֵימַר וּבְרַגְלֵיהֶ֖ם תְּעַכַּֽסְנָה: הַשְּׁבִיסִים שלטוניה. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר. שָׁבִיס שֶׁלִּסְבָכָה. הַסַּהֲרֹנִים עונקייא. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר וַיִּקַּח֙ אֶת הַסַּהֲרוֹנִים אֲשֶׁ֖ר בְּצַוְּארֵ֥י גְמַלֵּיהֶֽם: הַנְּטִיפ֥וֹת שֶׁלָמֵינִי. הַשֵּׁיר֖וֹת שֵׁירָאִין. הָֽרְעָלוֹת בּלַנִידַייָא. הַפְּאֵרִ֤ים כְּלִילַיָּא. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר וּפְאֵרֵכֶ֣ם עַל רָֽאשֵׁכֶם. הַצְּעָדוֹת֙ פֳּרוֹפָסֶלָּה. הַקִּשֻּׁרִ֔ים קַרְקִישַׁיָּא. וּבָתֵּ֥י הַנֶּפֶ֭שׁ. תִּירְגֵּם עֲקִילַס אסטו מוכריאה. דָּבָר שֶׁנִּיתָּן עַל בֵּת הַנֶּפֶשׁ. וְהַלְּחָשִֽׁים קַדָּשַׁיָּא. דָּבָר שֶׁהוּא נִיתָּן עַל בֵּית הַלְּחִישָׁה. הַטַּבָּע֖וֹת עִיזְקַיָּא. נִיזְמֵי הָאָֽף דָּבָר שֶׁהוּא נָתוּן עַל הָחוֹטֶם. הַמַּֽחֲלָצוֹת֙ פֶּירִזוֹמַטַא. הַמַּעֲטָפוֹת קוֹלְכִין וּמְעַפְרָן. הַמִּטְפָּחוֹת סַבָּנְייָן רָבְרְבָן. וְהָחֲרִיטִין זֳנָרִין מְצַייְרִין וְאוֹלוֹסֶרִיקָא מְצַייְרִין. כְּמַה דְתֵימַר וַיִַּקּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט. הַגִּלְיוֹנִים גַּלְגַּלַּייָא. הַסְּדִינִים סַדִּינַיָּא. הַצְּנִיפוֹת אוֹלָרַייָא כְּמַה דְתֵימַר וָֽאֹמַ֕ר יָשִׂ֛ימוּ …הַצָּנִ֙יף הַטָּה֜וֹר עַל רֹאשׁ֗וֹ. וּכְתִיב וְהָיִ֛ית עֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת בְּיַד יי וּצְנִ֥יף מְלוּכָ֖ה בְּכַף אֱלֹהָיִיךְ׃ הָֽרְדִידִֽם לָסוֹטָה. כְּמַה דְתֵימַר נָשְׂא֤וּ אֶת רְדִידִי֙ מֵֽעָלַ֔י שׁוֹמְרֵי הַחֹמֽוֹת:
Pnei Moshe (non traduit)
הרדידים. נקראין ליסוטא והן ממיני תכשיטין שלפניה:
קורדיקייא. המנעלים והיו מטילין שמן אפרסמון בהן וכשהיו יוצאות היו מתיזין במקום שהיו רואין בחורים להכניס יצה''ר בהן כמה דאת אמר וברגליהם תמכסנה לשון ארס כארס נחש בכעוס:
שלטוניה. מה שמשימין על ראשיהן והוא כמין ציור על השבכה כמה דאת אמר וכו' בפכ''ח דכלים:
עונקייה. שעל הצואר:
השירות. והן שעושין כעין נטיפות על בגדי שיראין:
בלנדייא. שמשימין למעלה על בגדיהן:
תפארתם כלילייא וכו'. וכן מפרש לכוליה דקרא ורובן מן התרגום ויש שהוא כך בלשון יונית ובלע''ז אחר:
קולכין ומעפרן. הוזכרו במשנה בפכ''ט דכלים והקילקין וכו' והן כמין אריג וטיני סודרין:
סבניין רברבן. סדינים הגדולים ומצויירין:
זינרין וכו'. מיני ציורין על הבגדי פשתן:
אולרייא. מצנפת שעל הראש:
הלכה: אָנָן כר' אִימִּי אָמַר קוֹמֵי רִבִּי יְהוּדָה מְנַשְׁייָא בַּר מְנַשֶּׁה יִרְמְיָה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵצֵא לֹא יַלְדָּה בְשֶׁלִּזְקֵינָה וְלֹא זְקֵינָה בְשֶׁלְיַלְדָּה. וְהָתַנִּינָן. הַבָּנוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב יְהוּדָה. אֲפִילוּ כָרוּךְ עַל צַוָּארָהּ. רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. תִּמָּן אֲפִילוּ שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָבִיא חוֹטָמָהּ לְשַׂעֲרָהּ יוֹצְאָה הִיא. בְּרַם הָכָא לֹא תֵצֵא לֹא יַלְדָּה בְשֶׁלִּזְקֵינָה וְלֹא זְקֵינָה בְשֶׁלְיַלְדָּה.
Pnei Moshe (non traduit)
ברם הכא וכו'. כלו' אבל הכא אמרי' ילדה בשל זקנה וכן איפכא לא ומטעמא אחרינא הוא דלמא מחכו עלה ושקלא ואתיא לאתויי:
תמן אפי' שאינה יכולה להביא חוטמה לשערה. חוטמה מלשון חייט וחוטם בו הוא כלומר אפי' שאינה יכולה לתפור ולקשור ולחטום היטב להשערה זה אצל זה יוצאה היא וכן בחוטין שבצוארה דלא מטעמא דלא מיהדק אתינן הכא אלא כדמסיק:
גמ' אבון בר אימי אמר וכו' משום מנשייא בר מנשייא ירמיה. דהא דשרינן בשל חבירתה ובלבד שלא תצא לא ילדה וכו' וקס''ד דטעמא דהואיל ואינן שוין הן לא מיהדק שפיר ודילמא נפיל ואתי לאתויי והלכך פריך והתנינן במתני' דלקמן. הבנות יוצאין בחוטין וא''ר בא אפי' כרוך על צוארה והתם מסתמא לא מיהדק הוא דאין האשה חונקת עצמה בחוטין ואפ''ה לא חיישי':
משנה: יוֹצְאִין בְסֶלַע שֶׁעַל הַצִּינִית. הַבָּנוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין אֲפִילּוּ בְקִיסְמִים שֶׁבְּאָזְנֵיהֶן. עַרְבִיּוֹת יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת וּמָדִיּוֹת פְּרוּפוֹת וְכָל אָדָם אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה:
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' יוצאין בסלע שעל הצינית. התם מפרש לה בת ערעא. והיא מכה שתחת פרסת הרגל וסלע של כסף שיש בו צורה מעלי לה לרפואה והכא מפרש לצינית פודגר''א:
הבנות. יוצאות בחוטין בגמרא מפרש אפי' הן כרוכין על צואריהן לפי שאינה חונקת עצמה בחוט ואי איתרמי לה טבילה אינן חוצצין הלכך ליכא למיחש מידי:
אפילו בקיסמין. שמשימין בנקבי אזניהם שלא יסתמו דלאו משאוי הן:
ערביות. בנות ישראל שבערביא יוצאות רעולות מעוטפות ופניהם מכוסות חוץ מן העינים וכורכת קצה הסודר על צואריהן ואלו השוכנות בארץ מדי יוצאות פרופות שמעוטפות בסודר או ברדיד שעליה ותולה רצועה בשפה אחת כנגד צוארה ובשפה השנית מחברת אבן או אגוז או איזה מטבע וכורכת הרצועה עליה. וכל אדם מותר אלא שדברו חכמים בהוה שדרך הערביות יוצאות כך ודרך המדיות יוצאות כך:
פורפת. מחברת היא הרצועה בתחלה בשבת על האבן ועל האגוז:
רִבִּי יַנַּאי פָּתַר לָהּ בְּפִילְפֵּל וּבְגַרָגִּר מֶלַח. וַחֲבֵרוֹי פָֽתְרִין לֵיהּ עַל כּוּלְּהֹן.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' ינאי פתר לה. להא דקתני במתני' ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת דזה קאי על פלפל וגרגיר מלח דיותר ניכרין הן שמתכוין לאיזה רפואה אבל לא על כל דבר שתתן לתוך פיה. וחברוי פתרין לה על הכל שלא תתן לתוך פיה בתחלה בשבת:
רִבִּי יָסָה וְרִבִּי אִמִּי. חַד חֲשַׁשׁ שִׁינֵּיהּ וְהוֹרֵי לֵיהּ חַבְרֵיהּ. חַד חֲשַׁשׁ אוּדְנֵיהּ וְהוֹרֵי לֵיהּ חַבְרֵיהּ. וְלָא יָֽדְעִין מָה אֲמַר דָא וּמָה אֲמַר דָא. מִן מַה דְרִבִּי יָסָה שֲׁאַל לָאַסְייָנֵיהּ דְּרִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא מָה עֲבִידָה שִׁינֵּיהּ דְּרִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא חֲבֵירֵינוּ. מִן מַה דְלָא אֲמַר רִבִּי יָסָא לא בָטֵילָה מִן יוֹמוֹי. הֲוֵי הוּא דְהוֹרֵי לְשִׁינָּא.
Pnei Moshe (non traduit)
חד חשש שיניה וכו'. לאחד היה לו מיחוש שינו בשבת והורה לו חבירו היתר ולאחד היה לו מיחוש באזנו והורה לו חבירו היתר ולא ידענו איזה מהם הורה זה ואיזה הורה זה:
מן מה דר' יסא שאל. להרופא של ר' יעקב בר אחא מה עושה שנו דר' יעקב חבירנו שהיה לו מיחוש בו ועשה לו הרופא רפואה בשבת וכן מן מה דאמר ר' יוסי לא בטלה השן שלי להשבת מימי שלא חשש בשיניו מיומו ש''מ דהוא המורה היתר לעשות רפואה לשיניים בשבת שהרי לא מיחה בהרופא אלא ששאל לו מה הוא עושה אחר שעשית לו איזה דבר לרפואה וכן מדאמר השן שלו לא בוטלה שבת מימיו ש''מ דמי שיש לו מיחוש בשנו מותר לו לעשות רפואה בשבת דהוי כמכה של חלל אם נתקלקל:
אָמַר רִבִּי מָנָא. שָֽׁמְעִת טַעַם מִן רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. וְלָא אֲנָא יְדַע מַה שָֽׁמְעִת. מַיי כְדוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מִסְתַּבְּרָא בְּשֵׁן שֶׁלְּזָהָב שֶׁעָֽמְדָה לָהּ בְּיוֹקֶר לֹא תֵצֵא. דִּי נָֽפְלָה וּמְחַזְּרָה לֵיהּ. שֵׁן תּוֹתֶבֶת מָה אִית לָךְ. עוֹד הִיא מְבָהֲתָה מֵימוֹר לְנַגָּרָא. עֲבֵד לִי חוֹרִי. הִיא נָֽפְלָה וּמְחַזְּרָה לֵיהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
שמעית טעם. שמעתי טעם אחד מן ר' שמואל בשם רבי זעירא על דבר ששנינו שן תותבת ושל זהב דחכמים אוסרין ולא ידעתי מה ששמעתי:
מאי כדון. ומאי טעמא להאי מילתא:
א''ר יוסי מסתברא. היא דטעמא שאסרו בשן של זהב מפני שעמדה לה ביוקר והלכך לא תצא דדילמא נופל ממנה והיא רוצה להחזירו ובין כך אתיא לאתויי בידה שן תותבת מה אית לך טעמא דזה לא עמדה לה ביוקר שהוא שן אחר כמו השן שהיה לה:
עוד. גם לזה איכא טעמא:
לפי שהוא מבהתה. בושה לומר להנגר תעשה לי עוד אחר ורוצה היא לקיים זה בעצמו מה שכבר עשוי לה ושמא נופל ממנה והיא מבקשת להחזירו ודילמא אתיא לאתויי:
אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. כָּל שֶׁהוּא תוֹשָׁב בְּשִׂיעֵר נִקְרָא פֵּיאָה. רִבִּי יַנַּאי זְעִירָא נְפַל 37b עוֹדְדֵיהּ דְּאוּדְנֵיהּ. בְּעָא מִיחְזַרְתֵּיהּ בַּשַּׁבָּתָא. וְגָעֲרוּ בוֹ חֲבֵירָיו מִשּׁוּם תַּכְשִׁיט. רִבִּי יַנַּאי סְבַר מֵימַר. שֶׁמֶן הוּא שֶׁהוּא מְרַפֶּה. וַחֲכָמִים סָֽבְרִין מֵימַר. מוֹךְ הוּא שֶׁהוּא מְרַפֶּה. וְלֹא כֵן אָמַר רַב יְהוּדָה בְשֵׁם רַב זְעִירָא. הַחוֹשֵׁשׁ אָזְנוֹ נוֹתֵן שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי רֹאשׁוֹ וְלוֹחֵשׁ. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן לֹא בָיָד וְלֹא בְכֶלִי. רִבִּי יַנַּאי סְבַר מֵימַר. הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹסֵי. וַחֲבֵרוֹי סָֽבְרִין מֵימַר. אֵין הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹסֵי. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי בָּא בַּר כַּהֲנָא רַב חִייָא בַּר אַשִּׁי בְשֵׁם רַב. הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹסֵי. רִבִּי יַנַּאי סְבַר מֵימַר. אָדָם לֹא עָשׂוּ אוֹתוֹ כְקַרְקַע. וַחֲבֵרוֹי סָֽבְרִין מֵימַר. אָדָם כְּקַרְקַע הוּא. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי זְעִירָה. עָשָׂה לוֹ רַב חִייָה בַּר אַשִּׁי בֵּית יָד לְמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנוֹ. סָֽבְרִין מֵימַר. אָדָם כְּקַרְקַע הוּא. וְכֵינִי. אֶלָּא כֵינִי. רִבִּי יַנַּאי סְבַר מֵימַר. אֵין שְׁכִיחַ וּמְהַלֵּךְ בָּהֶן אַרְבַּע אַמּוֹת. וַחֲבֵרוֹי סָֽבְרִין מֵימַר. שְׁכִיחַ הוּא וּמְהַלֵּךְ בָּהֶן אַרְבַּע אַמּוֹת.
Pnei Moshe (non traduit)
וכיני בתמיה וכי כן היה דעתו להחזירו בשאין לו בית יד דזה היא דלא כמאן. אלא כיני אלא כך היא מסקנא דהאי מילתא בהא דפליגי ר' ינאי וחביריו דר' ינאי סבר אין שכיח כלומר דאין חוששין שמא ישכח ומהלך ארבע אמות כשהוא בידו הלכך נוטל ומחזיר וחברוי סברין דחוששין לכך והלכך גערו בו שלא ירגיל עצמו ליטול ולהחזיר וזה שנפל מאליו לא הניחוהו להחזירו כדי שלא יעשה אחר כך כמו כך וליטלו כדי להחזירו:
ולא כן אמר ר' זעירא וכו'. דר' חייא בר אשי היה חושש באזנו ועשה לו בית יד למוך שהניח באזנו כדי שיוכל ליטלו ולהחזירו בשבת משום דסברין אנן לומר דאדם כקרקע הוא ולכ''ע צריך בית אחיזה וקשיא לר' ינאי:
ר' ינאי סבר מימר וכו'. אלא דכ''ע ס''ל הלכה כר' יוסי ובהא הוא דפליגי דר' ינאי ס''ל דאדם לא עשו אותו כקרקע אלא ככלי והאי מוך שבאזנו ככיסוי כלי הוא ולר' יוסי א''צ בית אחיזה וחביריו שגערו בו ס''ל דאדם כקרקע הוא ובכיסוי קרקעות לא פליג ר' יוסי וס''ל נמי דצריך בית אחיזה:
ולא כן וכו'. התם בסוף ההלכה קאמר רב חייא בר אשי בשם רב דהלכה כר' יוסי ואמאי גערו בו:
ר' ינאי וכו'. כלומר אלא דבהא הוא דפליגי ר' ינאי סבר דהלכה כר' יוסי ומילתא דר' יוסי ורבנן תנינן לקמן בסוף פ' כל הכלים כל כיסוי הכלים שיש להן בית אחיזה ניטלין א''ר יוסי בד''א בכיסוי קרקעות אבל בכיסוי כלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת והאי מוך לא היה לו בית אחיזה וס''ל לר' ינאי דהלכה כר' יוסי וא''צ בית אחיזה וככיסוי כלי הויא וניטל בשבת וחביריו שגערו בו ס''ל דאין הלכה כר' יוסי וצריך בית אחיזה ולפיכך לא הניחוהו:
ולא כן וכו'. כדאמרי' לעיל בפ''ב דמעשר שני בהלכה א' וכן גרסי' לקמן פי''ד בהלכה ג' דאם חושש באזנו נותן שמן ע''ג ולוחש כדרך שלוחשין להעלות גידי אזנים וא''כ אפילו ליתן שמן לא חששו והיאך אמרת דבהא פליגי אם השמן או המוך הוא מרפא:
משום תכשיט. כלומר משום גזירת תכשיט דאע''ג דהאי לאו תכשיט הוא גזרו בו כמו דגזרו שלא לצאת בתכשיט א''נ האי משום תכשיט שאולה הוא וכי משום תכשיט הוא ואמאי גערו בו ומפרש לה דהיינו טעמא ובהא פליגי דר' ינאי סבר שמן הוא שהוא מרפא ולא המוך והלכך רצה להחזירו דמכיון דאינו נותן עכשיו שמן עליו לא מיחזי כמתכוין לרפואה בשבת במה שמחזירו וחכמים שגערו בו סברי מימר דמוך הוא שהוא מרפא ואסור:
נפיל עודריה דאודניה. שהיה לו מוך טבול בשמן באזנו לרפואה נפל משם ורצה להחזירו בשבת וגערו חביריו ולא הניחוהו להחזירו:
כל שהוא תושב בשיער. שהוא נותן בשער ומתיישב בו להיות מכוון כמו שערו נקרא פיאה ונ''מ לענין פיאה נכרית שאמרו שיוצאה בו בחצר שצריך להיות תושב בשיער:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source